304_Halochem_Digital

כמה טוב שבאתן לבית הלוחם | הלוחם

לנשים. יש שתי יושבות ראש מחוזות, מאיה יעקב בבאר שבע ודנה פנחסוב בירושלים. לפני חודשיים נוספה עוד חברה לוועד המנהל. חשוב להכניס נשים להליכי קבלת החלטות משום שאם לא נהיה שם, הצרכים שלנו לא יישמעו והזכויות שלנו לא יתממשו. מתוך החזון הזה אנחנו גם משלבות את בוגרות התוכנית בניהול של המחזורים הבאים, כדי שהן ייתנו חזרה לקהילה שהן חלק ממנה וגם יצמחו להיות עתודה ניהולית בסביבת הארגון. אף אחת לא מבינה את הצרכים של פצועה כמו הפצועות עצמן". להגיע הביתה מה מאפיין את המחזור השלישי של תוכנית עכשיו אני? "לעומת מחזורים קודמים, במחזור השלישי משתתפות פצועות צעירות יותר, ויש בו פצועות ממלחמת חרבות ברזל. לדעתנו יש בגיל הצעיר יתרון. הנשים הצעירות התחברו ויש ביניהן העצמה גדולה. אם פוגשים את הפציעה בשלבים מוקדמים יותר, הפתיחות לעבור תהליך היא שונה, וכיף לראות את זה. יש בקבוצה גיבוש יוצא דופן והחיבור נוצר ממש מההתחלה". שרון רוזנפלד, מנהלת התוכנית מטעם בית הלוחם, מוסיפה: "במחזור הזה הנשים . אני קוראת 25 , ממוצע גיל של 35 עד 21 מגיל להן ילדות. אנחנו לא מורגלים לראות ילדות פצועות, תמיד אלו היו חיילים גברים. הקבוצה הזאת מתאימה לנשים ואנחנו נוגעות בנושאים שאי אפשר לדבר עליהם בקבוצה עם גברים. דימוי גוף, ביטחון עצמי, אינטימיות, גם ענייני פוריות". איזה שינוי או תהליך אתן רואות בקרב משתתפות הקבוצה? "היו פצועות שהגיעו שרון רוזנפלד: עדינות וביישניות, והיום אני נפעמת מההשתלבות שלהן. פצועות שהתמודדו עם פוסט טראומה מורכבת והיה להן קשה להוציא מילה מהפה, היום עומדות גאות וזקופות ומספרות את הסיפור שלהן. לדעתי השינוי מטורף. משתתפות הבינו שהן רוצות ללמוד, לעבוד, הביטחון העצמי התחזק. הן לא היו יוצאות מהבית, החברות שלהן לא הבינו מה עובר עליהן, ופתאום הן כן יוצאות, פוגשות חברות". "הלב של האירוע פה מי-גל אבינועם: הוא היותן בקבוצת השוות ואין לזה שום תחליף. זה מקום שבו כל אחת מרגישה נוח, הן מרגישות שיש להן שותפות והן יכולות לומר דברים שהן לא אומרות במקומות אחרים. המחזורים מתחלפים, סגנון הפצועות משתנה, טווח הגילים משתנה, אבל התחושה של להגיע הביתה ולהרגיש כמו משפחה משותפת לכולן".

ליזה לאזאר: "בקבוצה שלנו, עם נשים שעברו אותו דבר, אני לא צריכה לשים את המסכה. כשיש לי ניתוק, אני צוחקת על זה, כולנו צוחקות ועוברים הלאה"

אחוז לאפס" 300- "מ ליזה לאזאר , גרה ברמת גן 35 בת שירתה בתפקיד צלפית בקרקל נשמטה הקרקע

← "הקבוצה של עכשיו אני גורמת לך להבין שאת לא לבד ולהגדיל את המעגל הבטוח שלך. אם הטיפול הכי טוב זה לשבת לדבר עם חבר שמבין אותך, הקבוצות האלה הן סוג של טיפול. צריכים כמה שיותר קבוצות כאלה, כי זה מקום שאת יכולה להיות את, בלי שום מסכה, כמו בית. בתור פוסט טראומטית, יש לי הרבה ניתוקים תוך כדי דיבור. בזמן שיחה יכול להגיע ניתוק כי אולי משהו הזכיר לי אירוע מהעבר. אני מתנתקת. מול בן אדם שלא יודע מה אני עוברת, אני מרגישה מבוכה. דיברנו חצי שעה ואין לי מושג על מה דיברנו. לבן אדם שלא מכיר את צריכה להסביר או לנסות להסתיר. בקבוצה שלנו, עם נשים שמזדהות איתי ההבנה מול הדבר הזה היא בהדרגה. כל אחד והקצב שלו. פניתי למשרד הביטחון וביקשתי עזרה. החוויה מולם הייתה תקינה, הם הרי יודעים מה עשיתי בצבא, ולפני שנה וחצי קיבלתי הכרה". הקבוצה היא סוג של טיפול

"הייתי לוחמת בקרקל, צלפית. שירתי במשך חמש שנים וחצי ואת התפקיד שלי בצבא סיימתי בדרגת סרן. עוד חמש שנים שירתי במילואים ובעצם השתתפתי בכל המלחמות .2020 עד 2009 והמבצעים שהיו משנת באזרחות למדתי אדריכלות ועיצוב והייתי עצמאית, קבלנית בנייה באזור מודיעין. לא נפצעתי באירוע יחיד, אלא בעקבות כל האירועים שקרו לי במשך השנים התפרצה . אחרי 2020 אצלי פוסט טראומה בשנת שהפוסט טראומה התפרצה, נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. את לא יכולה אחוז ירדתי 300 בכלל לתפקד. מתפקוד של לאפס. מהרגע שזה דפק בדלת, החיים שלי התפרקו. עד שהבנתי שאני חייבת לטפל עברו שנתיים, כי זה נכנס לחיים בבום אבל

תשפ״ה 2025 יולי-אוגוסט הלוחם | 22