304_Halochem_Digital

כמה טוב שבאתן לבית הלוחם | הלוחם

"אני לא מתה כאן היום" מאיה דסיאטניק , גרה בפתח תקווה 21 בת שירתה בתפקיד תצפיתנית במוצב נחל עוז ראיתי והכרזתי בעצמי "בשבעה באוקטובר סגרתי שבת ובשש וחצי בבוקר הייתי במשמרת. ראיתי והכרזתי גם בעצמי איך המחבלים נכנסים לארץ, חוצים את הגדרות ומגיעים לתוך היישובים. הגזרה שלי הייתה כפר עזה, שדרות ומפלסים, וכל מה שעניין אותי היה התושבים, רציתי שהם ידעו שהמחבלים כרגע נמצאים בדרך אליהם. מהר מאוד המחבלים מגיעים למוצב. חברה שלי, יעל לייבושור, זיכרונה לברכה, מכריזה על זה. אנחנו לא קמות מהעמדות עד שאנחנו מקבלות פקודה מהמ"מ שלי, שיר אילת, זיכרונה לברכה, 'בנות, לקום, זה כבר מסוכן'. המחבלים נמצאים מחוץ לדלת החמ"ל. מתחיל קרב שנמשך בין חמש לשש שעות. עשרות מחבלים מנסים להיכנס ויש בחמ"ל עשרות חיילות. ארבעה לוחמים נלחמים בצהריים למחבלים 12 במחבלים. בסביבות כנראה נמאס והם מחליטים להצית את החמ"ל. הם יודעים שבחמ"ל יש חיילות וחיילים, והם מחליטים להצית אותנו. החדר מתמלא עשן, נהיה מחניק וחשוך לחלוטין". קשה ללכת ואין חמצן "בתוך החושך אני מצליחה לדבר אל עצמי ואומרת 'אני חייבת לצאת מכאן. אני לא מתה כאן היום'. אני חושבת על המשפחה שלי ועל כל מה שיכול להחזיק אותי. לא הסכמתי לאבד תקווה, אמרתי לעצמי שאנחנו נצא מפה ואני אהיה בסדר. אני נחנקת ולא מצליחה לנשום, ופתאום שמעתי מישהי צועקת 'תברחו מהחלון בשירותים' וזה מה שאני עושה. בדרך אני נופלת כמה פעמים, אבל לא מפסיקה ללכת. כבר ממש קשה לי פיזית ללכת, כי אין חמצן. הצלחתי לצאת מהחלון, ושם היה אזור קטן וצפוף עם בטונדות שמשום מה המחבלים לא מצאו. היינו שם כמה חיילים עד שכבר לא יכולנו לנשום ואז רצנו להתחבא באיזה שיח. אחרי שתיים בצהריים מגיע החילוץ. תחת אש אומרים לנו לא לעשות רעש ולרוץ מהר כי יש מלא מחבלים. קשה לי לרוץ, הבסיס הרוס, ואני רואה מחבל מת, בלבוש אזרחי לחלוטין. הוא נראה כמו כל חקלאי שהיה לי בגזרה". לחיות לצד זה "הגעתי לבית חולים סורוקה. בהתחלה אני בטוחה שכל החברות שלי נרצחו. כולן. אחרי כמה ימים גיליתי שיש מישהי שנחלצה

מאיה דסיאטניק: "אם אני אנסה להתחיל להסביר עד כמה לדעתי חשובה הקהילה בשיקום, אני אסיים רק מחר"

מהמיגונית וגם זיהיתי את החברות שלי, קרינה ודניאלה, בסרטון החטיפה. השיקום היה קשה. לא הרשיתי לעצמי להשתקם או להמשיך הלאה. לא שאפשר באמת להמשיך הלאה אחרי אירוע כזה, אבל אפשר לחיות לצד זה, ואני לא הצלחתי. לא הצלחתי לתכנן טיולים או לימודים. שום דבר. חזרתי לצבא לעוד חמישה חודשים והשתחררתי עם שירות מלא. ביום שהחברות שלי חזרו הייתי במשלחת הסברה בארצות הברית, עשיתי הרצאות עליהן. הייתי בקצה העולם והייתי חייבת לישון לפני ההרצאה. העירו אותי לראות את השחרור ובכיתי מאושר. הקלה ענקית. לראות אותן הולכות. אמרתי שעכשיו אני יכולה באמת להשתקם ולטפל בעצמי. ואז גם הגעתי לתוכנית". קבוצה שלמה שמבינה אותי "התוכנית היא אחד הדברים הטובים שעשיתי לעצמי מבחינת שיקום. הכרתי עוד

בנות, בכל מיני גילים וסוגים של פציעות ויש כאן אחווה, הבנה והכלה. אם אני אנסה להתחיל להסביר עד כמה לדעתי חשובה הקהילה בשיקום, אני אסיים רק מחר. יש לי קבוצה שלמה שמבינה אותי. אני לא לבד בזה, אני לא משתגעת, ואני יודעת שהתגובה שלי היא תגובה נורמלית לסיטואציה לא נורמלית. יש לנו שיחות על כל נושא, שינה, כדורים, כאבים, וממש טוב שיש עם מי לדבר. לא תמיד בסביבה שלנו יש אנשים שמבינים. וזה בסדר. יש לי חברות מהבית שאני אוהבת אותן והן עזרו לי, אבל הן לא יבינו אותי בכל הדברים. הייתי ממליצה לפצועה הצעירה שלא תפסיק לדבר על זה. אם יש לך ספק שאת צריכה לראות איש מקצוע, אין ספק. והכי חשוב לטפל בעצמך. לעשות ספורט, הליכות, לצייר, קרמיקה. מה שעושה לך טוב, לעשות אותו. שיקום הוא לא קו ישר, הוא לא ליניארי, זה עליות וירידות. יש ימים חרא, • ויש גם ימים שזה הרבה יותר סבבה".

תשפ״ה 2025 יולי-אוגוסט הלוחם | 26