304_Halochem_app

בית הלוחם, מוסיפה: "במחזור הזה הנשים . אני קוראת 25 , ממוצע גיל של 35 עד 21 מגיל להן ילדות. אנחנו לא מורגלים לראות ילדות פצועות, תמיד אלו היו חיילים גברים. הקבוצה הזאת מתאימה לנשים ואנחנו נוגעות בנושאים שאי אפשר לדבר עליהם בקבוצה עם גברים. דימוי גוף, ביטחון עצמי, אינטימיות, גם ענייני פוריות". איזה שינוי או תהליך אתן רואות בקרב משתתפות הקבוצה? "היו פצועות שהגיעו שרון רוזנפלד: עדינות וביישניות, והיום אני נפעמת מההשתלבות שלהן. פצועות שהתמודדו עם פוסט טראומה מורכבת והיה להן קשה להוציא מילה מהפה, היום עומדות גאות וזקופות ומספרות את הסיפור שלהן. לדעתי השינוי מטורף. משתתפות הבינו שהן רוצות ללמוד, לעבוד, הביטחון העצמי התחזק. הן לא היו יוצאות מהבית, החברות שלהן לא הבינו מה עובר עליהן, ופתאום הן כן יוצאות, פוגשות חברות". "הלב של האירוע פה מי-גל אבינועם: הוא היותן בקבוצת השוות ואין לזה שום תחליף. זה מקום שבו כל אחת מרגישה נוח, הן מרגישות שיש להן שותפות והן יכולות לומר דברים שהן לא אומרות במקומות אחרים. המחזורים מתחלפים, סגנון הפצועות משתנה, טווח הגילים משתנה, אבל התחושה של להגיע הביתה ולהרגיש כמו משפחה משותפת לכולן".

ליזה לאזאר: "בקבוצה שלנו, עם נשים שעברו אותו דבר, אני לא צריכה לשים את המסכה. כשיש לי ניתוק, אני צוחקת על זה, כולנו צוחקות ועוברים הלאה"

אחוז לאפס" 300- "מ ליזה לאזאר , גרה ברמת גן 35 בת שירתה בתפקיד צלפית בקרקל נשמטה הקרקע

אחד והקצב שלו. פניתי למשרד הביטחון וביקשתי עזרה. החוויה מולם הייתה תקינה, הם הרי יודעים מה עשיתי בצבא, ולפני שנה וחצי קיבלתי הכרה". הקבוצה היא סוג של טיפול "הקבוצה של עכשיו אני גורמת לך להבין שאת לא לבד ולהגדיל את המעגל הבטוח שלך. אם הטיפול הכי טוב זה לשבת לדבר עם חבר שמבין אותך, הקבוצות האלה הן סוג של טיפול. צריכים כמה שיותר קבוצות כאלה, כי זה מקום שאת יכולה להיות את, בלי שום מסכה, כמו בית. בתור פוסט טראומטית, יש לי הרבה ניתוקים תוך כדי דיבור. בזמן שיחה יכול להגיע ניתוק כי אולי משהו הזכיר לי אירוע מהעבר. אני מתנתקת. מול בן אדם שלא יודע מה אני עוברת, אני מרגישה מבוכה. דיברנו חצי שעה ואין לי מושג על מה דיברנו. לבן אדם שלא מכיר

את צריכה להסביר או לנסות להסתיר. בקבוצה שלנו, עם נשים שמזדהות איתי או עברו אותו דבר, אני לא צריכה לשים את המסכה. כשיש לי ניתוק, אני צוחקת על זה, כולנו צוחקות ועוברים הלאה". נפש היא כמו שריר "בתור פוסט טראומטית קשה לי לצאת מהבית. ברגע שיש לי קבוצה, הרבה יותר קל לצאת, כי אני מרגישה לא לבד וכאילו יש לי מגן אנושי. נפש היא כמו שריר, צריך לעבוד איתה, כל הזמן לטפח אותה. גם אם אני רוצה להסתגר, אם אני יודעת שיש לי קבוצה, אני אצא. היה לנו טיול ג'יפים באזור ים המלח. בשביל מי שמסתגרים בבית, להישאר לישון בחוץ, באוהלים, זאת הייתה אחת החוויות המדהימות. בכלל, לגרום לי לצאת מהבית זה דבר מדהים. אני אישית שנתיים וחצי לא יצאתי מהבית

"הייתי לוחמת בקרקל, צלפית. שירתי במשך חמש שנים וחצי ואת התפקיד שלי בצבא סיימתי בדרגת סרן. עוד חמש שנים שירתי במילואים ובעצם השתתפתי בכל המלחמות .2020 עד 2009 והמבצעים שהיו משנת באזרחות למדתי אדריכלות ועיצוב והייתי עצמאית, קבלנית בנייה באזור מודיעין. לא נפצעתי באירוע יחיד, אלא בעקבות כל האירועים שקרו לי במשך השנים התפרצה . אחרי 2020 אצלי פוסט טראומה בשנת שהפוסט טראומה התפרצה, נשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים. את לא יכולה אחוז ירדתי 300 בכלל לתפקד. מתפקוד של לאפס. מהרגע שזה דפק בדלת, החיים שלי התפרקו. עד שהבנתי שאני חייבת לטפל עברו שנתיים, כי זה נכנס לחיים בבום אבל ההבנה מול הדבר הזה היא בהדרגה. כל

←

13 | הלוחם תשפ״ה 2025 יולי-אוגוסט