305_Halochem

״היום הטראומה היא של כולם״ | הלוחם

הנפש פועלים גם בשטח וקב"ן שנמצא בעזה מטפל ישירות. יש התערבויות מיידיות, במודל קמ"ץ, ראשי תיבות של קרבה, מיידיות, ציפייה, ומודלים נוספים. אנחנו בדקנו מחקרית, ועשרים שנה לאחר תגובת הקרב מצבם של לוחמים שקיבלו את ההתערבות המיידית היה טוב יותר". נושא נוסף שנוכחותו אינה מדוברת מספיק הוא הפציעה המוסרית. "במלחמת לבנון היו לוחמים שהרגו ילדי אר-פי-ג'י, ילדים בני עשר שהתקיפו את הכוחות. ואז הלוחם חוזר הביתה, פוגש את הילדים שלו. מצב קשה להתמודדות. בתקופת האינתיפאדה הראשונה שני פסיכולוגים בכירים במילואים, פרופ' דן בראון ופרופ' צ'רלי גרינבאום, חיברו דו"ח שהצביע על רמות אלימות גבוהות כלפי אוכלוסייה פלסטינית אזרחית שלדעתם לוותה במצוקה נפשית ניכרת של החיילים. בצבא לא אהבו את הממצאים, האשימו את המחברים בפוליטיזציה והדיחו אותם. הייתה תקופה שבה קצין רפואה ראשי טען כי אינתיפאדה אינה מילה בעברית, ולפיכך אין מקום לחקור את השפעותיה הנפשיות כמלחמה מן המניין. לצערי רבים עדיין מבטלים את נושא הפציעה המוסרית ואומרים שזה שמאלנים, אנטי ממסד וכדומה. אבל הנזק הנפשי קיים. גם מי שאומרים לעצמם שחמאס הם לא בני אדם, גם הם רואים את הנשים ואת הילדים". לעקוב באופן יזום בזמן העבודה על רפורמת נפש אחת שימשת ראש הוועדה בנושא פוסט טראומה. מה דעתך על יישום ההמלצות ומה צריך לעדכן ולחדד? "נראה שהיישום של ההמלצות מתקדם, אבל לאט. דבר טוב מאוד שעשתה לימור לוריא, ראשת אגף שיקום נכים במשרד הביטחון, הוא לתת הכרה ראשונית ואחר כך להמשיך ולבדוק בציציות. הצעד הזה מקל על האנשים ועל זה היא ראויה לכל שבח. גם הצעד המשלים של ארגון נכי צה"ל, בראשות עו"ד עידן קלימן, שמנגיש את כל השירותים לפצועות ולפצועים, עוד בטרם ההכרה המלאה, הוא חלק מהתהליך החשוב. קודם כל לטפל, אחר כך הכרה. אנחנו בוועדה המלצנו להגדיל את התקנים, אבל עדיין לא הגדילו מספיק. יש מעט מדי מטפלים, מדי יום הם שומעים דברים קשים, והלחץ עליהם בלתי נסבל. שיפרו את תהליך ההכרה, שהיה נוראי. בעבר היו מחפשים מה היה בכיתה ג', עם מי לא הסתדרת, כל מיני דברים כאלה, ואין לזה שום מקום. עושה רושם שכיום מאיישים את הוועדות באופן סביר יותר. הוועדות ←

"בעבר היו מחפשים מה היה בכיתה ג', עם מי לא הסתדרת, כל מיני דברים כאלה, ואין לזה שום מקום. עושה רושם שכיום מאיישים את הוועדות באופן סביר יותר. הוועדות צריכות לעבוד בעיקר באופן שמכבד את הפונים ושהאנשים ירגישו שרוצים לעזור להם"

של פוסט טראומה בהמשך. מדוע לדעתך כמעט ולא מדברים על הלם קרב? "אני יכולה רק לשער. הלם קרב או תגובת קרב הוא הכשל התפקודי בשדה הקרב, התחושה שאני לא יכול יותר, ויש לה מגוון ביטויים. התחושה קשה והיא פוצעת תפיסה גברית, ופוגעת ביכולת של הצבא לתפקד. במלחמת העולם השנייה הייתה תקופה שבה צבא ארצות הברית איבד מהלם קרב יותר לוחמים ממה שאפשר היה לגייס. זאת פגיעה מהותית בכוח הלוחם ואף אחד לא אוהב את זה. בתקופה שלי בצבא, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, קיימנו יום עיון לקצינים של חטיבה בנושא של תגובות קרב והקריסה הנפשית. בסוף היום המח"ט הסתכל עלינו במבט תקיף ואז פנה לקצינים ואמר: 'תודה לאנשי בריאות הנפש על יום עיון מעניין, אך ברצוני להבהיר שאצלנו בחטיבה אין ולא יהיו נפגעי תגובות קרב'. וזה אחרי שבארוחת הצהריים הקצינים שלו סיפרו לנו על מישהו ששכב בטנק ולא יכול היה לזוז". השיח והטיפול בתוך הצבא השתפרו? "מחלקת בריאות הנפש והיחידה לתגובות קרב עוסקות לעומק בטיפול ואין לי ספק שהתקדמנו שנות אור מאז מלחמת לבנון הראשונה והתגובות של אותו מח"ט. גם אם השיח הציבורי לא נוגע בהלם קרב, בחדר הטיפול כן נוגעים בזה. היום בריאות

ביום, לסייע למפונים מעוטף עזה. כולם הרגישו צורך לעזור כי חוסר האונים היה בלתי נסבל. במרחק הזמן, נוצר אט אט שינוי לטובה במידת החמלה והקבלה שיש בחברה הישראלית לכל מה שקשור בפוסט טראומה בכלל וממקור צבאי בפרט. עדיין לא חלפו מן העולם כל ההסתייגויות, אבל ההבדל הוא שמיים וארץ. האירוע גרם לכך שהיום הטראומה היא של כולם, וכולם יכולים להזדהות ולהבין יותר". אפשר לומר שמעגל הטראומה הקרבית המוכרת לנו נפרץ והתרחב? נוספו אליו נשים לוחמות, צוותי בריאות, מי שנחשפו לחומרים מצולמים וכן הלאה? "בהחלט. מי שעסקו בטיפול בגופות הם אוכלוסייה בסיכון גבוה, ללא ספק. בוודאי במחנה שורה, שהיו בו מצבים בלתי אפשריים לאחר שבעה באוקטובר, ומחזות זוועה. בעבר חקרנו את החיילים ברבנות הצבאית ולאחר שהבנו שהם אוספים חלקי גופות לשקיות, השיעורים הגבוהים של פוסט טראומה בקרבם נעשו לגמרי ברורים. הם לא לוחמים, אבל הם נפגשים

עם המחזות הכי קשים". הצבא בחזית הנפש

הספר מתאר היטב את ההתאמה שיש בין הלם קרב לבין סימפטומים חריפים יותר

תשפ״ו 2025 נובמבר-דצמבר הלוחם | 26