307_Halochem

עדכונים וחדשות | הלוחם

דבר היו"ר עו"ד עידן קלימן

לצד הכאב יש גם תקווה עו"ד עידן קלימן, יו"ר הארגון, בטור מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה

ב שבוע הזה, כשהמדינה כולה מתכנסת לכאב ולזיכרון, אני מוצא את עצמי חושב לא רק על מי שלא חזרו, אלא גם על מי שחזרו מהקרב אחרת. עבור רבים מהם, יום הזיכרון הוא יום של אבל לאומי וגם יום אישי מאוד. יום שבו הם עומדים מול הקברים של חברים לנשק, שלחמו לצידם ולא חזרו; יום שבו הזיכרונות מהקרב שבים בעוצמה ולא כטקס, אלא כחוויה חיה. הם זוכרים את הרגעים האחרונים, את הקולות, את התחושות, ואת הפער הבלתי נתפס בין מי שנשארו לבין מי שלא. בעבור הפצועים בגוף ובנפש המלחמה לא באמת הסתיימה, היא פשוט שינתה צורה. וגם היום צריך לומר בכנות - הלחימה עצמה עוד לא מאחורינו. הזירות בצפון, האיום המתמשך מלבנון והצל של איראן מזכירים לנו שהמערכה נמשכת וחיילים עדיין נשלחים לקרב. בו בזמן, יש מי שכבר חזרו - והמלחמה שלהם רק מתחילה. אני כותב את הדברים האלה כיו"ר ארגון נכי צה"ל וגם כפצוע שמכיר את התחושה , כלוחם בגבעתי, 19 הזאת מקרוב. בגיל נפצעתי בקרב בעזה ונותרתי משותק מהחזה ומטה. זה היה הרגע שבו החיים שלי השתנו באחת. אני זוכר היטב את ההבנה שהחיים שהכרתי כבר לא יחזרו להיות אותם חיים, ושכאן מתחיל מסע ארוך של שיקום, מאבק והתמודדות יומיומית. הסיפור שלי הוא גם סיפור בין-דורי. סבי נפל במלחמת העצמאות, אבי נפצע במלחמת יום הכיפורים, ואני נפצעתי בשירות הצבאי. שלושה דורות של מחיר אישי כבד ומחויבות עמוקה למדינה. עבורי, יום הזיכרון הוא לא רק יום של כאב, הוא גם יום של אחריות, ושל מחויבות להעביר

עצמה וגם מהזיכרון. הדרך שבה אנו מטפלים בפצועות ובפצועים היא גם הדרך שבה אנו מכבדים את מי שלא חזרו. וההבנה הזאת חייבת להפוך למעשים. מדינת ישראל נדרשת להשקעה רחבת היקף, מתמשכת ועמוקה בשיקום, לא כתגובה נקודתית אלא כתפיסה לאומית. יש להגדיל באופן ניכר את התקציבים; להכשיר ולגייס אלפי נשות ואנשי מקצוע בתחומי פיזיותרפיה, בריאות הנפש ושיקום; לקצר דרמטית את זמני ההמתנה; ולהסיר חסמים ביורוקרטיים המכבידים על מי שכבר שילמו את המחיר הכבד ביותר. יש לראות בפצועות ובפצועים לא רק מי שזקוקים לסיוע, אלא מי שהם חלק מהעתיד של החברה הישראלית. גברים ונשים בעלי כוח, ניסיון חיים ויכולת אדירה לתרום, אם רק ניתן להם את הכלים, הליווי וההזדמנות. שיקום נכון אינו רק חובה מוסרית, הוא גם הדרך שלנו להבטיח שההקרבה של החברות והחברים שלנו לא הייתה לשווא. דווקא ביום הזיכרון, כשהלב פתוח יותר, חשוב לי לומר כי לצד הכאב יש גם תקווה. אני רואה אותה מדי יום בבתי הלוחם, בקרב פצועות ופצועים המצליחים לעשות עוד צעד, לחייך שוב, לנשום עמוק לאחר תקופה ארוכה. אני רואה אותה באחווה, בכוחות הנפש, וביכולת לצמוח גם מתוך הפצע. זאת האחריות שלנו כחברה. ביום הזה, שבו אנו מרכינים ראש לזכר הנופלים, אני מבקש שנרים מבט גם אל החיים עצמם - אל הפצועות והפצועים שבינינו. הם אינם השוליים של הסיפור הישראלי, הם לב ליבו. בכל יום מחדש הם נושאים איתם את זכר החברות והחברים שנפלו. לאחר שנלחמו למען כולנו, כעת תורנו להילחם למענם.

הלאה את המשמעות של ההקרבה. מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, המציאות הזאת הפכה לנחלתם של אלפים רבים. יותר אלף פצועות ופצועים נוספו למעגל 22- מ נכי צה"ל וכוחות הביטחון. מאחורי כל מספר עומד אדם ועומד סיפור של אובדן. כמעט כל אחד מהם איבד חבר. כמעט כל אחד נושא את הפציעה וגם את הזיכרון של מי שלא זכו להזדמנות להשתקם. הזיכרון אינו נוכח רק ביום אחד בשנה. הוא מלווה את הפצועות והפצועים בכל השיקום הוא חלק בלתי נפרד מהמערכה עצמה וגם מהזיכרון. הדרך שבה אנו מטפלים בפצועות ובפצועים היא גם הדרך שבה אנו מכבדים את מי שלא חזרו. וההבנה הזאת חייבת להפוך למעשים שלב בתהליך השיקום. בכל צעד ראשון, בכל טיפול, בכל הישג קטן, ישנם גם מי שאינם, מי שלא זכו להגיע לרגעים האלה. במובן הזה, השיקום עצמו הוא גם מעשה של הנצחה משום שכל הצלחה, כל התקדמות וכל חזרה לחיים נושאות בתוכן גם את זכרם של הנופלות והנופלים. לפי כל ההערכות, בתוך שנים ספורות אלף נכי צה"ל וכוחות 100- יהיו בישראל כ הביטחון, מחציתם פצועי נפש. האתגר הלאומי חסר תקדים ומחייב אותנו להבין שהשיקום הוא חלק בלתי נפרד מהמערכה

תשפ״ו 2026 מרץ-אפריל הלוחם | 8