307_Halochem

חי בסרט | הלוחם

אנחנו של ישראל אבי צבי | האם הסרטים שעיצבו את הישראליות מספרים סיפור אמיתי או שהם רק געגוע

ב כוח של הקולנוע יש משהו כמעט חמקמק. סרטים מתעדים תקופה וגם צורבים אותה בתודעה, מלטשים, ולא פעם אפילו ממציאים אותה מחדש. בישראל, שבה הסיפור הלאומי נבנה תוך כדי תנועה, לקולנוע היה תפקיד כפול: מראה וגם מנגנון עיצוב. שלושה סרטים עומדים בלב הסיפור הזה, לא רק כיצירות מצליחות ואהובות, אלא גם כטקסטים מכוננים של הישראליות. פילטר על הכאב .1964 הראשון הוא "סאלח שבתי" משנת סרטו של אפרים קישון, בכיכובם של חיים טופול וגילה אלמגור, הוא לכאורה קומדיה, ובפועל אחד הסרטים הפוליטיים ביותר שנעשו כאן. סאלח הוא עולה חדש המנסה לנווט בתוך מערכת ביורוקרטית אטומה והסרט מציג את רעיון כור ההיתוך הישראלי. יש מתח עמוק: מצד אחד ביקורת על הממסד והיחס לעולים, מהצד האחר שימוש בהומור שמרכך את הפערים. אנחנו צוחקים, אבל גם לומדים על מעמדות בתוך הסיפור הישראלי. הסרט חשף את אי השוויון, אבל גם ניסה לנרמל אותו; אפשר לנו להביט במראה, והוסיף פילטר שמרכך את הכאב. מנגנון הישרדות מגיע "גבעת חלפון אינה עונה", 1976 בשנת סרטו של אסי דיין, בכיכובה של שלישיית הגשש החיוור. הסרט הזה עושה משהו אחר לגמרי. כאן כבר אין ניסיון להסביר את המדינה, אלא לברוח ממנה. צה"ל מוצג כקומדיה פרועה של טעויות, קומבינות ודמויות מוגזמות. בעבור מי ששירתו בצבא, ובמיוחד מי שהצבא הוא זיכרון מורכב בעבורם, חלפון הוא לא רק קומדיה, הוא מנגנון הישרדות. הסרט מייצר פנטזיה: הצבא אינו באמת צבא, והמערכת היא יותר משפחה מבולגנת מאשר גוף היררכי. אולי מסיבה זאת הוא אהוב כל כך, כי הוא מאפשר לנו להרגיש שהמציאות פחות קשה ממה שהיא באמת. היום, כשהחוויה הצבאית מורכבת הרבה יותר, הסרט מרגיש כמו זיכרון קולקטיבי של משהו שלא בטוח שאי פעם היה קיים. התחושה שכולם מכירים ,1978 "הלהקה", סרטו של אבי נשר משנת מזקק את אחד המיתוסים החזקים של

צילום: ארכיון חיים טופול, באדיבות המשפחה "סאלח שבתי". הרעיון של כור ההיתוך ובמסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת, חטיבת היודאיקה בספריית הרווארד, הספרייה הלאומית, אוניברסיטת חיפה

הם לימדו אותנו לצחוק על עצמנו, להאמין במיתוסים שלנו, ולפעמים גם להתעלם מהסדקים. הם קיבעו דימוי של מדינה שמצליחה, למרות הכול, להישאר מאוחדת, אנושית וגם קלילה. המרחק בין הדימוי לבין המציאות הנוכחית מעורר מחשבה, וצפייה חוזרת בהם תוביל אותנו לחטט בזהות שלנו. לא רק לשאול אם הם טובים, אלא אם הם עדיין רלוונטיים. האם הם מספרים את הסיפור שלנו או סיפור שהיינו רוצים לספר על עצמנו. הסרטים האלה לא מתיישנים באמת, הם על מה שהיה וגם על מה שאנחנו בוחרים לזכור ומי אנחנו רוצים להיות. הם מאפשרים לנו להרגיש חלק ממשהו ברור, מגובש ותמים. אולי סוד כוחם הוא דווקא בנחמה שהם מציעים לנו. הרשות להרגיש, ולו לשעה וחצי, שהסיפור הישראלי הוא עדיין סיפור של תקווה, חיוך ובית. עצמאות שמח.

החברה הישראלית: "יחד". להקה צבאית, חבורה של צעירים מוכשרים, מערכות יחסים ושירים שנכנסים ישר ללב. סרט על קהילה, אינטימיות, ותחושה שכולם מכירים את כולם ושיש מקום לכל אחד בקבוצה. אבל כאן מתגלה פער גדול ביותר מול ההווה. עבור פצועות ופצועי צה"ל, היודעים מהי ערבות הדדית ומהו המחיר של אותו יחד, הצפייה בסרט מעוררת היום תחושה כבר אינה 2026 אמביוולנטית. ישראל של מקשה אחת, אלא פסיפס מורכב ולעיתים מתוח של זהויות. הסרט מרגיש כמו גלויה מעולם ישן ופשוט יותר, כזה שהיינו רוצים להאמין שהוא עדיין קיים במציאות, עולם שבו הסיפור הלאומי היה פשוט יותר, או

לפחות הוצג ככזה. נחמה וגם תקווה

שלושת הסרטים האלה בנו תשתית רגשית ורעיונית של מה שאנו מכנים ישראליות.

תשפ״ו 2026 מרץ-אפריל הלוחם | 46