308_Halochem_Digital

מרפאות בעיסוק מסייעות לחזור לתפקוד ולחזק את המשמעות, מלהכין סנדוויץ' בשתי ידיים ועד היכולת לצמוח מטראומה. שלוש נשות מקצוע שחיות ונושמות שיקום מספרות על המלחמה, על האתגרים ועל יופיו של העיסוק סופי בשן מאת

ר ק להצליח להחזיק את התינוקת בלי שהיא תיפול לי מהידיים. זאת הייתה כל הבקשה. הלוחם נפצע קשה בעזה בשעה שזוגתו הייתה בחודש התשיעי להריונה. האישה ילדה את התינוקת ובאותו בית חולים עבר האבא הטרי שלבים ראשונים של שיקום ארוך ומאתגר. "כל מה שהיה לו חשוב זה לקבל שליטה ביד", נזכרת מַשְׂאֵת שרעבי, מרפאה בעיסוק במרכז הרפואי שיבא, "הדבר היחיד שהוא רצה היה להרים את הבת שלו בביטחון, גם אם הוא לא מרגיש כל כך את כף היד. הדבר הכי חשוב וגם הכי בסיסי". בסופו של התהליך, הוא הצליח. אתגרי השיקום בעקבות המלחמה הוסיפו נפח עבודה ניכר למקצוע הריפוי בעיסוק. מרפאות ומרפאים בעיסוק נוגעים בכל תחומי התפקוד, ומלווים את הפצועות והפצועים המשתקמים לאורך חודשים ושנים. נפגשנו עם שלוש מרפאות בעיסוק כדי להכיר מקרוב את נפלאות המקצוע ולשמוע על האתגרים. שלום לכולן ותודה על המפגש. בבקשה ספרו כמה שנים אתן במקצוע והיכן אתן עובדות. שנה בתחום שיקום 29 "אני עובדת הדס נוי-נוטה: השנה האחרונות עובדת בצבא, 14- כף יד וכוויות, וב בבסיס של חיל רפואה במחנה עופרית. אנחנו שייכים למערך הפיזיותרפיה והריפוי בעיסוק בצבא. מאז פרוץ המלחמה אנחנו מטפלים גם במילואימניקים". "אני מרפאה בעיסוק בתחום בריאות עדי מעוז: שנה. לאחר שבעה באוקטובר עזבתי את 15- הנפש כ

← הם לא אדם רגיל שהלך בבית וקרע גיד. גם אם אנחנו אחוז תפקוד, זה לא תמיד יתקבל. ריפוי 100 משיגות בעיסוק הוא תפקוד בכל הרבדים של החיים. בבית החולים אנחנו עוסקות בדברים הבסיסיים: לאכול לבד, להתרחץ, להתלבש, לעבור לכיסא גלגלים. אנחנו פוגשות אותם מיד אחרי הפציעה, דרך ניתוחים, פרוצדורות ותהליך שיקום ארוך. העבודה על התפקוד מעצימה את המסוגלות שלהם, את ההבנה של מה אני יכול. המטופלים שלנו נלחמים על עצמם, בזמן שהם עוברים תהליכים מורכבים של אבל על חברים, לחיים, שנפתחו כדי לקלוט את הפצועים. המעבר היה חד. עבדנו באינטנסיביות, ואת חוסר היציבות בחוץ הרגשנו אצלנו ברמת היום יום. כל דבר שקורה בחדשות, ראינו אותו בבית החולים, מאירועים רבי נפגעים ועד חטופים וחטופות שחזרו הביתה". תפקוד, מסוגלות והבנה פצועות ופצועים שעברו שיקום ארוך מספרים שוב ושוב עד כמה המרפאה בעיסוק הייתה דמות דומיננטית ומיטיבה בעבורם. אבל בציבור הרחב אין מודעות והבנה למהותו של המקצוע. אז מה בדיוק אתן עושות? "הפצועים שלי גם שואלים אותי הדס: ומילואימניקים אומרים לי 'לקחתי את הילד לריפוי בעיסוק'. אני מסבירה לכולם שאנחנו דרך התפקוד ולמען התפקוד. אני עובדת פיזיקלי, על פציעות בידיים או כוויות. מטופל אומר לי 'אני רוצה להצליח להכין סנדוויצ'ים לילדים. אם יש לי יד אחת, אני לא יכול'. ומשם כמעט כל דבר שאנחנו עושים מכוון לזה שהוא יצליח לפעול עם שתי הידיים ולהכין את הסנדוויץ'. בחירת אמצעי הטיפול, השיח הראשוני, הכול מוביל לתפקוד. אני מטפלת בחיילים שבאים אליי מעזה ומלבנון וחוזרים לשם, הם באים על מדים, עם הנשק. אצל רבים המטרה של הטיפול היא לחזור להיות עם הצוות ולהמשיך להילחם". "חייבים להבין את הרף. בשגרה הלוחמים משאת: אחוז. 100 אחוז תפקוד, לא 300 המטופלים שלנו הם

"הכול מוביל לתפקוד. אני מטפלת בחיילים שבאים אליי מעזה ומלבנון וחוזרים לשם, הם הדס נוי-נוטה: באים על מדים, עם הנשק. אצל רבים המטרה של הטיפול היא לחזור להיות עם הצוות ולהמשיך להילחם"

מערך האשפוז הפסיכיאטרי ועברתי להיות המנהלת המקצועית של חוות החוסן הרי יהודה של משרד הביטחון. הקמנו את הפרויקט מאפס, ומגיעים אלינו מתמודדים ומתמודדות עם פוסט טראומה. המטרה שלנו היא להחזיר אנשים למסלול, בהתערבות קצרת מועד ומוקדמת ככל האפשר, כדי שהמתמודדים לא יגיעו למצבים כרוניים". "אני עובדת חמש שנים במרכז משאת שרעבי: הרפואי שיבא. התחלתי את הדרך שלי בשיקום הגריאטרי, פרצה המלחמה, עברתי למחלקות חוזרים

33 | הלוחם תשפ״ו 2026 מאי-יוני