308_Halochem_Digital

הכי חשוב, הכי בסיסי | הלוחם

"להרבה פצועים קשה כי הצוות שלהם שוב נכנס, והם יושבים פה בחוות סוסים עדי מעוז: ושותים קפה בשמש. זה אוכל אותם. אני אומרת להם, 'אם היית קטוע יד עכשיו, או פצוע ברגליים ויושב על כיסא גלגלים, היית מבין שאתה פצוע, נכון?'"

"אני לא יודעת איך הייתי עוברת הדס: את שלוש השנים האלה אם לא הייתי עובדת בצבא. אני גרה ליד אשדוד, בשבעה באוקטובר היינו בממ"ד שעות רבות, אחד הבנים שלי הוא שורד נובה, קצין בקבע, ובשמונה באוקטובר הוא חזר ליחידה שלו והיה מהראשונים שנכנסו לעזה. גם הילד הצעיר התגייס בזמן המלחמה. חווינו את המלחמה בתוך המקום הטיפולי, ושבוע אחרי שבעה באוקטובר כבר התחלנו לקבל חיילים. טיפלתי בחיילים שהם חברים של הבנים שלי, שהיו איתם באירועים לא פשוטים בעזה. היום יש לי שני בנים בלבנון והבת שלי במילואים. אנשים אומרים לי 'איך את יכולה?' אז זאת הדרך שלי להיות יכולה, זה הצו שמונה שלי. אולי לא קל, אבל בעבודה אני לא חושבת על מה שקורה. אני מודה לאלוהים על הזכות לתרום את חלקי ולהיות בעשייה". בידיים טובות מה למדתן בתקופה הזאת על הפצועות והפצועים ועל תהליך השיקום שלהם? "בתואר מלמדים אותנו על קשר משאת: טיפולי, אבל במלחמה הגבולות הטיפוליים היטשטשו וכולנו היינו יחד בתוך זה. מאוד ריגש אותי עד כמה הפצועים שלנו רואים אותנו. הם נשמות, ואני לא אובייקטיבית, אבל מדהים איך הם שמים לב. מישהו מביא אוכל בחוץ, המטופל קם להביא לי צלחת, ומה שלומך, ואיך את מסתדרת. אנחנו קצת בהזדהות עם המטופלים, ואנחנו לומדות להעריך את החיים אחרת. אחד

ילדתי את בתי השלישית. זאת הייתה חוויה קיצונית, בין להביא חיים לעולם והאושר הפרטי, לבין הטירוף, הכאוס והמוות. ואז, בזמן חופשת הלידה פגשתי את אוהד, הבעלים של החווה, אנחנו מכירים מהיישוב. הוא קרא לי להצטרף לפרויקט והסכמתי. זה היה הצו שמונה שלי שהוציא אותי ממעגל חוסר האונים, כי זה מה שאני יכולה כמרפאה בעיסוק. כמעט ואין מרפאות בעיסוק בחוות השיקומיות, וחבל, משום שלא מכירים מספיק את התרומה של המקצוע שלנו בבריאות הנפש. אצלנו בחווה, לצערי, הביקוש לא יורד, הוא עולה. התחלנו עם תוכנית אחת וחמישה מטופלים, והיום אנחנו עם שלוש תוכניות וקרוב לשמונים מטופלים". "גם בבית החולים הרגשנו כמו צו משאת: שמונה. אין חופשים, כולם במתכונת חירום, מגדילים שעות, הכול קורה מהר. בית החולים התמלא ברכבים של הצבא, את רואה מקרוב בני משפחה יושבים מחוץ למחלקות ובוכים. סערה מטורפת, מבית ומחוץ. אנשים מהעוטף מגיעים למחלקה ומספרים את הזוועה כמו שהיא, ואת רואה את האימה מול העיניים. התחושה שלא מרפה היא 'מה אני עושה עם זה'. ואני לא מדברת אפילו על לטפל או לעזור לתפקד, אני מדברת על להיות עם האנשים ולשמוע את מה שהם חוו. הייתי שם ויכולתי להקשיב להם. הדבר שהכי החזיק אותי הוא שיכולתי לתת תקווה למישהו אחר. לשכוח מה קורה בחוץ, לשכוח את הפחדים, ופשוט להיות עם האנשים בקושי שלהם, בשמחה ובהצלחות הקטנות".

ואבל על מה שהם איבדו. רוב המטופלים שלנו מאובחנים בשלב כלשהו עם פוסט טראומה. אז גם יש התעסקות עם טכניקות להרגעה ועם נושא השינה. הרבה מטופלים לא ישנים, ואם אין את התפקוד הבסיסי של שינה, יהיה קשה להתקדם בטיפול". "אם פצוע לא ישן טוב, הוא לא קם עדי: והוא לא יכול לתפקד. הוא מאחר לעבודה, או לא מגיע בכלל, הוא פחות מרוכז, הסף הרגשי על הקצה, הוא מתעצבן בקלות. ואז הכול נפגע: מערכות יחסים, עבודה, חברים, הורות. אלו בעצם האדוות של הטראומה, הגלים שהיא מחוללת שפוגשים את החיים עצמם. הריפוי בעיסוק בבריאות הנפש ובטראומה מסייע לאדם להבין איפה הטראומה פוגשת את החיים עצמם, ומנסה לתת סל של כלים כדי לשפר את התפקוד ולעזור לאדם לתפקד לצד הסימפטומים. זאת התערבות שהיא מעבר לטיפול הפסיכולוגי ולעיבוד של הטראומה. השלב הראשון הוא לזהות, ללמוד להבין מה קורה, ובשלב הבא בונים אסטרטגיות התמודדות ספציפיות לכל אדם". צו שמונה תוכלו לספר איך החיבור שלכן למקצוע והשגרה היומיומית בעבודה השתנו בעקבות המלחמה? "אני מרגישה שאני חייבת לחיילים עדי: האלה כל כך הרבה. עד המלחמה היה לי מסלול קריירה ברור במשרד הבריאות. בשבעה באוקטובר הייתי בחודש תשיעי, באותו בוקר התחילו לי צירים ולמחרת

תשפ״ו 2026 מאי-יוני הלוחם | 34