308_Halochem_Digital

הכי חשוב, הכי בסיסי | הלוחם

"חיים בעלי משמעות" אורלי בוני, מרפאה בעיסוק ראשית במשרד הבריאות, וליאורה פלג, אחראית ריפוי בעיסוק בבתי חולים, קהילה ושיקום במשרד הבריאות, מסבירות כיצד תופס המקצוע נפח כה חשוב בעולמות השיקום איך השפיעה המלחמה על תחום הריפוי בעיסוק? "המלחמה הגדילה את אורלי בוני: הביקוש בתחומים של שיקום פיזיקלי ובריאות הנפש. גם תוצאות הטיפול הוכיחו את עצמן בחזרה לקהילה, השתלבות בעבודה, תפקוד, כל הנושאים שתופסים מקום מרכזי בשיקום, בעיקר לחבר'ה צעירים". "המלחמה עזרה לנו ליאורה פלג: להראות לציבור את הנחיצות של המקצוע המדהים שלנו. מרגש לשמוע סיפורים על חייל שחזר לנגן או חזר לבשל. אנחנו יודעות מהשטח שמי שטועם ריפוי בעיסוק, רוצה עוד - בבתי החולים, בקופות החולים ובמרכזי השיקום בקהילה". יש מחסור במטפלות ומטפלים בתחום הריפוי בעיסוק? "קשה לנקוב במספר, משום אורלי: שהכול קשור להיצע וביקוש. בתחום השיקום הביקוש עולה. בד בבד יש עלייה מתמדת של ההיצע. מדי מסיימים את ההכשרה 460- שנה כ האקדמית והשאיפה היא לגדול. כמות המרפאות בעיסוק לאלף 2012 נפש גדלה כמעט פי שניים בין , אבל הפער בין היצע לביקוש 2019- ל הולך וגדל". מה התרומה הכי חשובה של ריפוי בעיסוק לתהליכי השיקום הממושכים? "אם שבועת הרופאים היא אורלי: חיים בכל מחיר, השבועה שלנו היא חיים בעלי משמעות בכל מחיר. לא רק תפקוד, אלא תפקוד עם תכלית ומשמעות. גם אם מישהו יכול רק להזיז את האצבע, המרפאה בעיסוק תעבוד איתו כדי שיוכל לשבת ליד המחשב ולכתוב שירים. אין מרפאה בעיסוק שתגיד לפצוע 'אין לי מה לעשות איתך'. בכל מפגש טיפולי האדם נמצא במרכז, והפציעה והטיפול הם חלק מהחיים, לא כל החיים".

ידו של הפצוע ששייף את תכשיט האבן והיד העונדת אותו

משאת שרעבי והמטופל ריף שטרן

"אחד הדברים החשובים בשיקום הוא להמשיך לחיות. משאת שרעבי: גם אם אתה פצוע, אתה יכול לצאת להופעה בערב עם כיסא גלגלים"

הראשונים נפצע בקרב בעוטף וטיפלנו בו לאורך זמן. פציעת יד מורכבת, הכנתי לו סד ללילה, והוא לא התקדם. עד ששאלתי אותו 'אתה לא שם את הסד בלילה?' והוא אמר לי 'אני לא יכול. יש לי פוסט טראומה, בלילה אני מתעורר, אני מתכווץ כולי, וכבר פעמיים שברתי את הסד שלך. אמרתי לך שאיבדתי אותו, אבל הוא נשבר'. זה היה רגע שלימד אותי המון על פוסט טראומה ועל ההתמודדות של הלוחמים שלנו. הוא הצליח לישון עם הסד רק אחרי שהחזירו חטוף חלל, אחד האחרונים שחזרו, חבר שלו מהיחידה שנלחם איתו בקרב באותו יום". "מטופל שלי נפצע מאר-פי-ג'י משאת : שעבר לו בחזית הגוף. הוא הגיע אלינו שבוע לפני יום הולדת עשרים עם פציעות בצוואר ושתי ידיים פגועות מאוד: שברים, גידים, שתלי עור, כוויות, הכול. הוא הנדימן, אחד שכל דבר שהוא עושה עם הידיים יוצא מושלם, והיה לו קשה לאבד את היכולות. במשך תקופה ארוכה הוא עבר תהליך מדהים, ניתוחים, וכל הזמן השתפר. בשלב מתקדם הוא כבר הצליח להשתמש בידיים, ויום אחד הוא הכין לי הפתעה. הוא הביא ממצפה רמון אבן שאם שמים אותה בשמש ואחר כך במקום חשוך, היא זוהרת. הוא שייף את האבן בצורה של ארץ ישראל והכין לי צמיד. בשבילו, להחזיק את המשייף, לייצב אותו, וליצור תכשיט קטן כל כך היה הישג כביר. הוא הרי הלך להילחם על ארץ ישראל, ועכשיו בידיים הפגועות והמאוד מרשימות שלו הוא הפיק את היצירה המיוחדת הזאת. זה היה רגע מרגש וחזק לכולנו. רגע • של ניצחון".

לבד. שיניחו בצד את הבושה והאשמה וילכו לטפל. יש מענים, ויש אפשרות להשתקם. להרבה פצועים קשה כי הצוות שלהם שוב נכנס, והם יושבים פה בחוות סוסים ושותים קפה בשמש. זה אוכל אותם. אני אומרת להם, 'אם היית קטוע יד עכשיו, או פצוע ברגליים ויושב על כיסא גלגלים, היית מבין שאתה פצוע, נכון?' פוסט טראומה היא פציעה מוחית. המוח היה במצב חירום, יש אזורים בהיפר-אקטיבציה, ואף אחד לא סיפר למוח שחזרנו לשגרה. היו לנו גם לוחמים שחזרו לסבבים ואז חזרו אלינו לשיקום הנפשי". לשייף את האבן תוכלו לחלוק איתנו אחד מהסיפורים הרבים שנכנסו לכן ללב? "לפני שבועיים סיימנו מחזור בחווה. עדי: אחד המשתתפים, מילואימניק חובש קרבי שלחם בעזה ובלבנון ועבר דברים, העלה שתי תובנות שנשארו איתי. הוא אמר 'זכיתי ללמוד את עצמי מחדש'. ובאמת בפוסט טראומה יש מעין ניתוק בין האני הישן לאני החדש, ויש גם הזדמנות לצמיחה פוסט טראומטית. ועוד הוא אמר שפה הוא קיבל באמת תחושה של שייכות. לפגוש עוד אנשים שמתמודדים עם מצב דומה יוצר הקלה, כאן מותר להישבר, בחוץ, מול כל העולם, הוא חייב להחזיק פאסון. לפעמים נראה שאנחנו כצוות לא צריכים לגעת הרבה, המשתתפים עושים ביניהם את הריפוי". "אחרי שבעה באוקטובר קיבלנו הדס: המון פצועים שהיו מלאי אשמה על זה שהם נקראים בכלל פצועים, כי הם לא קטועים וכי נפצעה להם רק היד. אחד המטופלים

תשפ״ו 2026 מאי-יוני הלוחם | 36