308_Halochem_Digital

א ת בית הלוחם תל אביב עזבה שיירה של עשרות אופנועים. בהמהום רועם ורגוע, נדמה כאילו רעשי המנועים התחברו לצליל אחד, מונוטוני ומשמח בו בזמן. הכלים העוצמתיים החליקו אל קצה השכונה המטופחת, גלשו בתנועה אלגנטית אל נתיבי איילון ומשם לעולם הגדול. בסוף הטור היה רוכב אחד, שלא יכל יותר להתאפק. "אני פשוט פרצתי בבכי מתחת לקסדה", נזכר בנג'י כהן, "כי זאת הייתה היציאה הראשונה שלנו מבית הלוחם עם קבוצה גדולה, והרגשתי את כולם. כל הרוכבים ממוגנים מכף רגל ועד ראש, חובשים קסדה, לובשים מעיל, כאילו כל אחד בתוך השריון של עצמו, אבל בשפת הגוף הרגשתי איך כולנו נמסים. ואיזה כיף לעצור ברמזור, מישהו מרים את המשקף

← ואיך הפכת את המחשבה למציאות? "הצעתי לקרין שחר, שהייתה מנהלת תחום פוסט טראומה בבית הלוחם, והיא אמרה שזה נשמע לה מדהים. הוצאנו קול קורא והיינו בהלם מכמות התגובות. אמרנו שהמועדון פתוח לכל פצועה ופצוע שרוצים להצטרף. בלי קשר לפציעה, גיל, מגדר, כל מי שיש לו את הבאג של הרכיבה על אופנועים ויש לו אופנוע, מוזמן. אבל די מהר גילינו שרוב רובם של הרוכבים פוסט טראומטים. יש בכלי הזה קסם שמושך אותנו. גם בפוסט טראומה ההתמודדות אישית מאוד, וברגע שפותחים אותה לקבוצה, אתה כבר לא לבד בשיט הזה". הרכיבה הייתי חוזר בן אדם חדש. חשבתי שאם יש מספיק אנשים כמוני בבית הלוחם, אולי נבנה לנו מועדון, ונוכל לרכוב יחד ולעזור אחד לשני, לפרגן".

של הקסדה, ואתה רואה חיוך מאוזן לאוזן". , חבר בית הלוחם תל אביב, הגה 55 כהן, בן במוחו את הרעיון למועדון רכיבת אופנועים לפני כשנה וחצי. "אופנועים הם אהבה שלי מילדות", הוא מספר, "ולרכוב על אופנוע עם עין אחת הופך את הרכיבה למשהו תרפויטי, מאזן". את הראייה בעינו השמאלית איבד בנג'י בלבנון, כששירת בצנחנים, והוא גם מתמודד עם פוסט טראומה. מאיפה נכנס לך לראש הרעיון של מועדון אופנועים לנכי צה"ל? "כמטופל של המון שנים בין ארבעה קירות, הרגשתי תמיד שזה לא מספיק. פוסט טראומטים צריכים לזוז, לשנות אווירה, לחפש דרכים פיזיות להירגע. הייתי עולה לאופנוע פקעת עצבים, התקפי זעם ובכי, לא מוצא את עצמי. אבל ברכיבה צריך להתרכז והיא עוזרת להשקיט מחשבות קשות. אחרי

27 | הלוחם תשפ״ו 2026 מאי-יוני