308_Halochem_Digital

הדס נוי-נוטה

צילום: דוברות שיבא

גד איתאו

ד"ר ורדי רובין

"הדור הזה ד"ר ורדי רובין: הראה לנו שהם מדברים על הכול. בעבר אנשים סחבו את ההתמודדות שנים, היום הטראומה היא אחד הדברים הראשונים שמדברים עליהם" "הפצועים באים אלינו עם כל בעיה" ד"ר ורדי רובין, מנהלת שירות הריפוי בעיסוק בשיבא, וגד איתאו, ראש תחום ריפוי בעיסוק בצה"ל, מתארים מה עבר על התחום בעקבות המלחמה איך השפיעה המלחמה על המערכות שאתם מנהלים? "בעקבות שבעה באוקטובר תחום הריפוי בעיסוק ניצב בצומת מיוחד. גד איתאו: בהשפעת המלחמה אופי הפציעות השתנה וראינו כמות גדולה יותר של פציעות למטופל אחד. תחומים כמו טיפול בפצע קיבלו נפח פעילות רחב. פתחנו עוד מכוני ריפוי בעיסוק ובמצטבר טיפלנו באלפי חיילים לאורך המלחמה כדי להחזיר אותם לתפקוד. במלחמה קיבלנו גם מטופלים אקוטיים יותר, כאלה שבשגרה היו נשארים באשפוז. רואים בעיניים של החייל שעבר עליו משהו, וזה הורגש מאוד בתקופה הזאת". "בתחילת המלחמה פתחנו שלוש מחלקות מיוחדות לפצועים. ד"ר ורדי רובין: מרפאות בעיסוק, רובן בשיקום, 160 בשירות הריפוי בעיסוק בשיבא עובדות ואנחנו מלוות את הפצועים ומטפלות בהם לאורך כל האשפוז: מטיפול נמרץ, דרך החברים. המעגלים של ההיכרות רחבים והפצועים באים אלינו עם כל בעיה שהיא, בכל תחומי החיים. בזמן המלחמה הייתה גם נוכחות מאסיבית של גורמים צבאיים בבית החולים, וכתוצאה הידקנו את קשרי העבודה מול הקהילה, הצבא ומשרד הביטחון. מה שפעם היינו צריכים לשלוח פקס ולחכות, היום מרימים טלפון והכול עובד צ'יק צ'ק". איך היו המפגשים עם הפצועות והפצועים? איזה רושם הם הותירו בכם? "בימים שהיו לא פשוטים, לפגוש את החיילים שרק רוצים לחזור ללחימה, בעלי גד: המוטיבציה, נתן לנו תחושה טובה מאוד. ניסינו לתת להם כמה שיותר. לפעמים היה לנו רק עוד מפגש אחד וידענו שמפה החייל חוזר לרצועת עזה. אז עבדנו לפי פרוטוקול שמתאים למצבים כאלה, שבהם נותנים את הליבה, את מה שיכול ליצור שינוי ושיפור. להיות חלק מהמערכת הזאת, עם לוחמים כאלה, העניק לכולנו הרבה כוחות ותחושת גאווה". "הסיטואציה התחילה לא טוב לכולם. הטראומה שלנו כמטפלים, כאזרחי ורדי: המדינה, זאת תופעה שלא חווינו מעולם. היינו בלחץ, איך לגשת לחיילים האלה, והדור הזה הראה לנו שהם מדברים על הכול. בעבר אנשים סחבו את ההתמודדות שנים, היום הטראומה היא אחד הדברים הראשונים שמדברים עליהם. אין להם שום בעיה להסביר בדיוק איך הם נפצעו, וגם להראות וידיאו של החמאס שצילם אותם תוך כדי. הם מדברים על הלם קרב, על הקושי, וגם יודעים יפה מאוד לומר מה המטרות שלהם בחיים. אני מרפאה בעיסוק שלושים שנה, ועל אף שהתחלנו מתוך קושי עצום של השבעה באוקטובר, החוויה עם הפצועים האלה הייתה מבחינתי גולת כותרת מקצועית. פגשתי פצועים בעלי עוצמות אדירות שאמרו לי 'תעשי הכול, תחזירי אותי לקרב'. מאיפה זה בא? מטורף, לא הגיוני, ופשוט מאלף". המחלקות ועד לשיקום. באורתופדיה, מיד אחרי ניתוח הן כבר מכינות סדים והפעלות. בנוירוכירורגיה אנחנו רואות את הבן אדם שנייה אחרי שהוציאו לו רסיסים מהמוח. נוצרו קשרי טיפול חזקים משום שאנחנו עובדות עם המטופל מדי יום במשך חודשים. מכירות את המשפחה, הבית, פוגשות את המעסיק,

הדברים החשובים בשיקום הוא להמשיך לחיות. גם אם אתה פצוע, אתה יכול לצאת להופעה בערב עם כיסא גלגלים ולחיות את החיים. מי שעובד בשיקום לומד להתרגש מהדברים הכי קטנים. אם נוספה תזוזה של חצי סנטימטר בקצה האצבע, עשיתם לנו את היום". "אנחנו באמת מתרגשות מתזוזה הדס: קטנה של האצבע, ולפעמים להזיז את היד גם עוזר לחבוש את הפצע הפנימי. מתחילת המלחמה לא פגשתי מישהו שאין אצלו ממד נפשי. היה מטופל שאמר לי, 'הדס, מה זה, שני טיפולים מדברים על הצלקת, וכל השאר, כל הג'ורה יוצאת החוצה'. בשנתיים הראשונות למלחמה חצי מההברזות היו כי 'אתמול חבר שלי מת, היום אני הולך להלוויה'. אני לא מתחום בריאות הנפש, אבל אני לא יכולה להתעלם מזה שמישהו בוכה על אובדן. זה מתסכל אם אי אפשר לסגור לבד את המכנסיים, אבל חשוב לי שתזכרו שאתם בידיים טובות, אנחנו נעזור לכם". "מהזווית של בריאות הנפש, חשוב עדי: לומר לפצועות ולפצועים שלא יישארו ←

35 | הלוחם תשפ״ו 2026 מאי-יוני