halochem309_Digital

לראות את העולם דרך הלב ק בבית 2 ריאה דחופה מר"מ חולים סורוקה הגיעה אל סלומון ביטון בעיצומה של המלחמה. בוא עכשיו, מבקש פרופ' מוטי קליין, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ. ביטון, מתנדב ותיק בבית החולים, התייצב מיד. "פגשתי משפחה דתית, לאחר שלושה עשורים בצבא סלומון ביטון איבד את מאור עיניו. הוא החל בקריירה חדשה של מטפל רב-תחומי ומעסה רפואי בכיר, ומצא את הכוחות לשקם את עצמו וגם לעזור לרבבות אנשים לי פלח צילום | שלומית לולה נחמה מאת

טיפול, נתינה ועזרה הם המצפן והמנוע של סלומון ביטון, שהתעוור לפני שלושים שנה. עבורו העיוורון לא היה סוף, אלא סימן של התחלה חדשה ומשוכללת. ביטון נולד שנה בקזבלנקה, עלה לישראל 71 לפני בגיל שש והוא באר שבעי בנשמה. נשוי לנאדי, אב לשלושה וסב לנכדים. במשך שנה שירת בצה"ל, החל כלוחם טנקים 29 ,14 , היה מפקד המחנה של חטיבה 79 בגדוד מפקד מחנה הנדסה בפיקוד דרום, סגן קצין העיר באר שבע וקצין הטקסים הפיקודי, וסיים כסגן מפקד יחידת הגששים. בשנתיים האחרונות של שירותו הצבאי כבר היה עם שרידי ראייה מועטים, בעקבות טראומה שהובילה להתפרצות של מחלה ברשתית, "אבל אלוף פיקוד דרום דאז, דורון אלמוג, לא מיהר לשחרר אותי מצה"ל", הוא נזכר. "האלוף אלמוג סיפר לי על הבן שלו, ערן זיכרונו לברכה, הבנתי שקיימת רגישות לנושא המוגבלויות, והוא המליץ לי להישאר בשירות. במשך שנתיים עבדתי טוב יותר משניים רואים. ובעצם, ←

אנשים מאמינים", הוא מספר, "והאבא אומר לי בכאב 'סלומון, הבן שלי יהיה עיוור. אמרו לי שאתה זה שיכול לתת לו חיזוק'. באותו יום העירו את החייל אחרי שהיה מורדם ומונשם. הוא איבד את מאור עיניו וגם יד אחת ועוד כמה אצבעות. הוא היה עצוב, בדיכאון. התיישבתי לידו ואמרתי בקול רם וברור: 'שלום, אני סלומון ביטון. אני נכה צה"ל. איבדתי את מאור עיניי בשירות הצבאי. אני מתנדב, אני עובד, אני עשיתי סקי בהרי האלפים. כאדם עיוור אני עושה הרבה מאוד דברים'. פתאום החייל חייך. ההורים סיפרו לי, כי כאילו הוא הבין שהפציעה שלו היא לא סוף החיים".

37 | הלוחם תשפ״ו 2026 יולי-אוגוסט