halochem309_Digital

לפרום את קשר הבושה לעיתים התחלה חדשה היא היכולת לקבל את המצב כמו שהוא ולהמשיך העיקר הבריאות | הלוחם

ר אש השנה מזמין אותנו לפתוח דף חדש. אבל עבור מי שנושא בגוף ובנפש את מחיר המלחמה, הדף החדש אינו באמת חלק. אורי (שם בדוי) אמר לי בפגישת המעקב: "אני לא מפחד מהאזעקות, אני מפחד ממה שקורה לי אחריהן בבית". אורי נפצע קשה במבצע צוק איתן. לאחר שיקום ממושך הוא חזר לעבוד, לנהוג, להתאמן ולתפקד כאב וכבן זוג. אני פוגש אותו אחת לחצי שנה, במסגרת מעקב שיקומי. במשך שנים הוא נהג לומר שהשאיר את המלחמה מאחור. ואז הגיעו טבח שבעה באוקטובר והמלחמה הממושכת. השינה התקצרה. כל התרעה הקפיצה אותו. תמונות חדשות התחברו לתמונות ישנות שלא נעלמו באמת. הכאבים החריפו, הסבלנות פחתה, והוא החל להתרחק מאשתו, יעל. כלפי חוץ הכול עבד, מבפנים משהו נסגר. הגוף זוכר גם שנים לאחר פציעה, אירועים חדשים עלולים לעורר מחדש מערכות ישנות של כאב, דריכות והישרדות. לעיתים הגוף מגיב לפני שהמילים מגיעות. מגע שהיה פעם מנחם, עלול להרגיש מכביד. הרצון להיות לבד גובר, אף שהבדידות אינה מקלה. אורי דיבר בעיקר על כאב ועל עייפות. שאלתי כיצד השינויים משפיעים על הבית ועל הקשר הזוגי. הוא שתק. ואז אמר: "אני לא יודע איך להסביר לה. היא עברה איתי כבר הרבה כל כך, אין לי זכות להפיל עליה שוב את כל זה". רבים מנכי צה"ל חשים שהקושי שלהם הוא נטל שצריך להסתיר. הם מתביישים בריחוק, בכעס, בירידה ברצון למגע או בחוסר היכולת להיות נוכחים בקשר. לצד הבושה מופיעה אשמה: בת הזוג תמכה ונשאה בעול, אז איך אפשר לומר שעכשיו שוב קשה? שתיקה אינה מגן אורי סבר שאם לא ישתף את יעל, יחסוך ממנה דאגה וכאב. בפועל, יעל ראתה שהוא מתרחק, ופירשה זאת כדחייה. שניהם סבלו, וכל אחד ניסה בדרכו לחסוך מהאחר את כאבו. הצעתי לאורי להתחיל בשיתוף קטן. לומר: "משהו בי השתנה בתקופה האחרונה, ואני רוצה שתדעי שזה לא בגללך". אפשר גם לומר: "אני מתרחק כי קשה לי", או להודות: "אני לא יודע מה אני צריך, אבל איני רוצה להישאר עם זה לבד". אפשר גם בהודעת וואטסאפ, לעיתים זה קל יותר משיחה. אורי ניסה. השיחה לא הייתה קלה, אך היא פתחה דלת. בהמשך, בהסכמת שניהם, יעל הצטרפה לפגישת מעקב נוספת. הוא אמר לה שהוא מרגיש שאכזב אותה. היא השיבה בשקט: "לא אכזבת אותי. פשוט לא נתת לי להיות לידך". זה היה רגע קטן, אבל משמעותי. שיקום של הקשר תהליך שיקומי אינו עוסק רק בהליכה, בכוח שריר, בכאב או בחזרה לעבודה. הוא כולל גם את היכולת

פרופ' רפי חרותי מומחה ברפואת שיקום, חבר סגל באוניברסיטת תל אביב, שימש רופא בית הלוחם תל אביב שנה. מנהל 15 במשך שותף במרכז אישי - בית לטיפול מיני, פרטני וזוגי בפריסה ארצית. מקבל נכי צה"ל במרכז אישי באמצעות התחייבות של משרד הביטחון. www.ishi-clinic.co.il

להרגיש שוב בבית בתוך הגוף, להיות בקשר בלי להסתתר, לקבל עזרה בלי לחוות זאת כחולשה, ולאפשר קרבה בלי להפוך אותה למבחן של תפקוד. לפעמים הצעד הראשון הוא ישיבה משותפת. לפעמים מגע ביד. לפעמים שיחה קצרה לפני השינה. לעיתים חשוב להיעזר באיש מקצוע, משום שלא כל זוג מצליח לפרום לבדו את הקשר שנוצר בין כאב וטראומה לבין בושה וריחוק. דווקא כאשר מפחיתים את הלחץ לחזור למה שהיה, מתאפשרת תנועה חדשה. התחלה חדשה לקראת השנה החדשה ביקשתי מאורי ומיעל לבחור דבר אחד שהם רוצים להשאיר מאחור, ודבר אחד לקחת איתם. הוא ביקש להשאיר מאחור את העמדת הפנים. היא ביקשה להשאיר מאחור את הניחושים. שניהם בחרו לקחת כנות ולעבוד על התקשורת דווקא בתחומים שלא התרגלו לדבר עליהם: פחד, אשמה, צורך במרחב, מגע וקרבה. כעבור כמה שבועות סיפר אורי שערב אחד התקשה להירדם ולא עבר לסלון כהרגלו. הוא אמר ליעל: "הלילה שוב קשה לי. את יכולה פשוט להישאר לידי?" היא נשארה. הם לא פתרו את הפוסט טראומה, לא העלימו את הכאב ולא מחקו את העבר. אבל באותו לילה הוא לא היה לבד. עבור נכי צה"ל ובני משפחותיהם, התחלה חדשה אינה חזרה אל החיים שלפני הפציעה. היא האפשרות לפגוש את החיים כפי שהם עכשיו, ביושר, באומץ ובחמלה.

אתם מוזמנים להפנות שאלות למדור heruti@post.tau.ac.il 054-8663333 ובוואטסאפ

47 | הלוחם תשפ״ו 2026 יולי-אוגוסט