halochem309_Digital

חי בסרט | הלוחם

אודיסיאה באוקטובר אבי צבי | 2026 "האודיסיאה" של כריסטופר נולאן היא הסיפור הכי אקטואלי לישראל

ב סרט "האודיסיאה" של כריסטופר נולאן יש רגע שבו סוס עץ עומד מול שערי טרויה. במקור ההומרי הסוס הטרויאני הוא תרגיל מלחמתי, לא יותר. נולאן בוחר להתעכב עליו, כי מבחינתו זה הרגע שבו אודיסאוס יודע בדיוק מה הוא עומד להפר, משום שהוא שובר את חוק זאוס, הקוד העתיק המחייב להגן על כל זר הדופק בדלת. העורמה שבעזרתה מנצחים את המלחמה היא גם הבגידה המוסרית הראשונה של הגיבור. אם מסירים לרגע מהאודיסיאה את האלים, המפלצות, הציקלופ, הסירנות וכל המיתולוגיה, נשאר סיפור פשוט: אדם יוצא למלחמה, המלחמה מסתיימת, והוא מנסה לחזור הביתה. אודיסאוס שחוזר הביתה אינו אודיסאוס שיצא ממנו, וזאת הנקודה שמעניינת את נולאן. אפשר לקרוא את האודיסיאה כהרפתקה, כפואמה על מסע, כיצירה על נאמנות, אהבה, משפחה או זהות. ואפשר לקרוא אותה גם כיצירה על טראומה. המתים נשארים איתנו הפסיכיאטר האמריקאי, ג'ונתן שיי, חקר במשך שנים חיילים שחזרו מווייטנאם והקדיש חלק ניכר מעבודתו לקשר בין טראומת קרב לבין האודיסיאה. Odysseus in America:" בספרו Combat Trauma and the Trials of " ("אודיסאוס באמריקה: Homecoming טראומת קרב וייסורי השיבה הביתה") הוא קורא את האפוס של הומרוס דרך התנהגותם של חיילים שחוזרים מהחזית, ומזהה אצל אודיסאוס תופעות שאנחנו מכירים היטב גם אצל לוחמים מודרניים: חיפוש אחר סכנה ועוררות מתמדת, התפרצויות זעם ואלימות, שימוש בחומרים בניסיון להשתיק את הכאב, ניכור ונדודים, ובעיקר אבל, אשמה ורדיפה של המתים. אצל שיי, המתים אינם נשארים מאחור בשדה הקרב. הם חוזרים עם הלוחם הביתה, בזיכרון, בחלומות ובתחושת האשמה. פציעה כפולה אודיסאוס הוא יותר מגיבור מיתולוגי, הוא אבטיפוס של החייל שחוזר מהמלחמה ומגלה שהמלחמה הסתיימה, אבל בתוכו היא עדיין נמשכת. וזאת אחת הפרשנויות

צילום באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט מנסה לחזור הביתה מהמלחמה. אודיסאוס של נולאן.

הביטחון, גברים ונשים, מתמודדים עם פגיעות נפשיות בעקבות המלחמה. רבים מהם חזרו הביתה, אבל חלק מהם עדיין נמצא שם, בקרבות ובמלחמה. השאלה שנולאן מציב דרך אודיסאוס אינה שאלה מיתולוגית, היא אקטואלית: מה קורה לאדם כשהמלחמה נגמרת, אבל המלחמה שבתוכו ממשיכה. איך אפשר לחזור משם. הניסיון לחזור הביתה מיתוסים גדולים שורדים אלפי שנים בדיוק משום שהם מצליחים לדבר על חוויות אנושיות שאינן משתנות. לפני כמעט שלושת אלפים שנה היה זה אודיסאוס. היום אלו אלפי לוחמות ולוחמים שחזרו מעזה, מלבנון ומכל חזית אחרת, ומנסים להבין איך לחזור לחיים שהיו להם לפני המלחמה. מתחת לכל הממדים העצומים, הכוכבים הגדולים, הטכנולוגיה הקולנועית המרשימה, "האודיסיאה" של נולאן היא בסופו של דבר סרט אינטימי ואנושי. סרט על בדידות. סרט על אדם אחד שמבקש להגיע הביתה, ומגלה שהמסע האמיתי אינו המסע אל איתקה. המסע האמיתי הוא הניסיון לחזור להיות האדם שהוא היה לפני שיצא למלחמה.

המעניינות ביותר של נולאן. הסרט עוסק, בעצם, בשני סוגים של פציעה. הראשון הוא פוסט טראומה במובן שאנו מכירים היום: המלחמה נגמרת, אבל הגוף והנפש ממשיכים לחיות כאילו היא עדיין מתרחשת. טריגרים, פלאשבקים, התקפי חרדה. השני הוא פצע אחר, לא פחות עמוק: הפציעה המוסרית. לא רק הטראומה של מה שחווית או ראית, אלא גם של מה שנאלצת לעשות. הידיעה שאולי כדי לשרוד היית צריך להרוג. ההחלטה שקיבלת והצילה חלק מהאנשים אבל הרגה אחרים. לפעמים עשית דברים שהיו בלתי מתקבלים על הדעת בחיים רגילים, אבל היו הכרחיים במלחמה. ואחר כך אתה חוזר הביתה, והעולם מצפה ממך פשוט להיות שוב בעל, אבא, חבר, שכן. אודיסאוס של נולאן אינו מנסה רק למצוא את הדרך הביתה, הוא מנסה להבין איך להיות שוב בבית. ויש הבדל עצום בין להגיע למקום לבין לחזור אליו באמת. אצלנו, בישראל של אחרי שבעה באוקטובר, מקבל הסיפור משמעות בלתי נמנעת. עשרות אלפי חיילים ואנשי כוחות כאילו לא קרה דבר. שאלה אקטואלית

תשפ״ו 2026 יולי-אוגוסט הלוחם | 54