305_Halochem

חי בסרט | הלוחם המלחמה שלאחר המלחמה אבי צבי | הקולנוע מלמד אותנו כבר שנים איך נראית ההתמודדות עם טראומה

על כנפי הפנטזיה אחרון מגיע "בירדי", סרטו של אלן פארקר . הסרט מציע זווית שלישית, 1984 משנת אחרת לגמרי: הנפש כמנגנון הישרדות יצירתי. שני חברי ילדות חוזרים מהמלחמה, וכל אחד מהם נושא שבר אחר: אחד בגוף, האחר בנפש. בירדי מפתח פנטזיה שבה הוא ציפור, וחברו מנסה למשוך אותו מתוך הדמיון חזרה אל העולם. הדמיון, אפילו הפנטזיה, כדרך לשאת את הכאב שבפנים. "בירדי" מציג ידידות כצורה של טיפול ואת הדמיון כחלון להפוגה. הסוף הקטן, החיוך הקל, הוא לא סוף טוב הוליוודי, הוא קרן אור צנועה. התחלה של אפשרות. בירדי מזכיר לנו שצריך לאפשר פינות רכות, לתת לנפש להמציא לעצמה מסלולים, גם אם הם לא נראים לנו רציונליים. איך ממשיכים מכאן נוסף על שלושת הסרטים האלה יש גלריה שלמה של יצירות, שלכל אחת יש משהו חשוב לומר על מי שנושא את האש בתוכו. "נהג מונית" של סקורסזה, בכיכוב רוברט דה נירו וג'ודי פוסטר בתפקיד הפריצה שלה, חופר בטראומה דרך ניכור עירוני ואלימות פנימית; "נולד בארבעה ביולי" של אוליבר סטון חושף את המסע מהפטריוטיות העיוורת אל ההכרה בכאב; "מטען הכאב" של קתרין ביגלו מציג דור שבו המלחמה היא לא אירוע אלא מצב צבירה, התמכרות, אולי אפילו צורך. כל הסרטים האלה מצביעים על תובנה שחייבת להפוך לנחלת כולנו. פוסט טראומה איננה סיפור על מה קרה שם, אלא על איך ממשיכים לחיות מעכשיו. היא לא פציעה פרטית, אלא סדק חברתי שמבקש אחריות משותפת: שפה ציבורית קשובה יותר, מערכות טיפול נגישות וגמישות, ושגרת חיים אזרחית המסוגלת להחזיק כאב וגם תקווה. אם נאזין למה שהקולנוע מלמד, לעדינות, לסבלנות, ליכולת לשאת אמביוולנטיות, נוכל לבנות מרחב המאפשר החלמה של הפרט ושל החברה.

BIRDY (c) 1984 TriStar Pictures, Inc. All Rights "בירדי". הדמיון כדרך לשאת את הכאב. Reserved. Courtesy of TriStar Pictures. Now on Digital, Blu-ray(tm) and DVD

ל עיתים יש רגעים שבהם הקולנוע אינו רק אומנות, אלא מסמך נפש, ונדמה שאנו ברגע כזה עכשיו. המלחמה שלאחר המלחמה מתחילה ללבוש צורה, ואנחנו כחברה מביטים סביב ורואים אלפי פצועות ופצועים סוחבים איתם משקולות שהם פוסט טראומה, עצמם אינם יודעים להגדיר. פעם מושג פסיכיאטרי־אקדמי, נהייתה חומר הגלם של השיח הישראלי. החברה הישראלית לומדת להכיר שפה חדשה. אבל השפה הזאת קיימת שנים והקולנוע כבר דיבר אותה לפנינו. שווה לחזור לשלושה סרטים ישנים ולגלות עד כמה הם נוגעים בנו היום ומבינים את המחיר האמיתי של הקרב. טרגדיה אמריקאית "צייד הצבאים", סרטו של מייקל צ'ימינו , הוא מראה חריפה של אמת 1978 משנת חברתית. שלושה פועלי פלדה מעיירת תעשייה קטנה בפנסילבניה גויסו יחד ויצאו לווייטנאם. הם חוזרים הביתה מצולקים ומפוחדים ומגלים שהם כבר לא מסוגלים לחזור להיות מי שהיו, וגם העיירה כבר איננה מה שהייתה. השבר האישי הופך לשבר של הקהילה. עם סוללה מפוארת של שחקנים, בהם רוברט דה נירו, כריסטופר

ווקן ומריל סטריפ, זוהי טרגדיה אמריקאית גדולה. אבל נראה כאילו היא יכולה לקרות . הסרט לא נותן 2025 גם היום, בישראל סגירה מזויפת בסוף. אין גאולה. אין תיקון. יש רק התקרבות למודעות שהשבר אינו

נעלם והוא דורש שנכיר בו. שיר כאב של לוחם פצוע

אם אצל צ'ימינו הטראומה מפוררת עיירה, ב"רמבו: דם ראשון", סרטו של טד קוצ'ף , הטראומה נתקעת בגרעין 1982 משנת הבודד של אדם אחד מול חברה עיוורת. רמבו, לוחם עילית לשעבר במלחמת וייטנאם, מגיע לעיירה קטנה בוושינגטון, מבקש רק לעצור רגע לנשום אבל מוקף מיד בחשדנות ואיבה מצד המשטרה המקומית. מה שמתחיל כעיכוב שולי בתחנת משטרה הופך לפתיחה מחדש של כל הפצע שבתוכו. סרט שהפך להיות מזוהה עם שרירים ואקשן, אבל במקור הוא בכלל שיר כאב עצום. הגיבור מחזיק בתוכו פצע שהחברה לא מסוגלת לראות. אין לו מקום. והוא הופך לאיום, לא לפצוע. בסוף הוא מתפרק, והנפש הפנימית שלו נשברת החוצה באחד מרגעי האמת החזקים של הקולנוע האמריקאי. לפעמים הקריסה היא דווקא האומץ.

הסרטים זמינים לצפייה בהזמנה באמזון או באפל טי.וי

39 | הלוחם תשפ״ו 2025 נובמבר-דצמבר