305_Halochem

מעיין היצירה | הלוחם משורר מאור צברי. שירה שנכתבה בשדה הקרב, על פתקים ועל אברי הגוף

צילום: מכון מנדל

מי אני , מתרגם ומרצה, מנהל 30 מאור צברי, בן תחום הנפש והטיפולים בעמותת אחים לחיים, גר בתל אביב, רווק. היתקלות במחנה הפליטים ושירתי ביחידת 2014 "התגייסתי בשנת דובדבן יותר מחמש שנים. בתקופה של פיגועי הסכינאות היחידה התמודדה עם אתגר טקטי ומודיעיני. היינו בפעילות כל לילה והיחידה קיבלה את צל"ש הרמטכ"ל. נפצעתי כמה פעמים, הרגתי ונהרגו לצידי. אירוע בולט, שגם הספר שלי קשור אליו, בפעילות מבצעית במחנה 2018 קרה בשנת פליטים בנפת רמאללה. קיבלנו אינדיקציה על חוליית מחבלים שביצעו פיגוע ירי. בניתוק המגע, רונן לוברסקי ז"ל ואני היינו צמודים זה לזה ונזרקה לעברנו פלטת שיש. לאחר יומיים רונן נהרג מפצעיו. גם רונן אהב לכתוב וכל הזמן הסתובב עם עיפרון ופתקים. אני פצוע פיזית וגם נפשית ומוכר על שניהם. מי שעובר שירות מבצעי מלא ביחידה ויוצא ללא שום פגע, כנראה משהו לא בסדר איתו". לדחוס ולצמצם "יש לי שני אבות רוחניים. אחד הוא הפילוסוף עמנואל לוינס, שאימא שלי שנולדה בצרפת הכירה לי אותו בגיל . השני הוא הרב אברהם יהושע השל, 14 שלימים תרגמתי שליש מספרו הראשון ביידיש. את שירו האחרון, שיר מחאה נגד הנאצים, פרסם בשם בדוי. חבל לי שמעטים יודעים על שירתו. למי יש זמן לשירה היום? השירה באמת מיותרת, יותר נספח. מבזבזת את הזמן, אפילו בזה לו. השירה הגיעה אליי. לא היה משהו מתוכנן ותמיד כתבתי. באינטנסיביות המבצעית של היחידה לא יכולתי לסחוב איתי ספרים כבדים או לכתוב טקסטים ארוכים. הכתיבה נהייתה יותר ויותר מצומצמת. השירים דחוסים ובנויים משכבות, בדומה לצופן צבאי. במילה אחת מרוכז המון ידע. ויש משהו פואטי בשפה הצבאית. תמיד היה מפתיע בעיניי שאנחנו קוראים לחייל 'גפרור' ואחרי שהוא נפצע אנחנו אומרים 'פרח' ו'הרדוף' להרוג. דווקא בן אדם חי אנחנו מכנים בשם של חפץ ובהתקרבות אל המוות האדם מקבל יותר חיות".

* מִי שֶׁיָּכוֹל לְהָבִין אֶת שִׁירָיו לֹא קוֹרֵא שִׁירָה וּמִי שֶׁקּוֹרֵא שִׁירָה לֹא מֵבִין אֶת שִׁירָיו זֶה לֹא שֶׁהוּא לֹא רוֹצֶה לְהִתְאַבֵּד זֶה פָּשׁוּט שֶׁהוּא עֲדַיִן כּוֹתֵב אֶת מִכְתַּב הַפְּרֵדָה. מָחַקְתִּי לו אוֹת ָזֶה יַחֲזִיק אוֹתו לְפָחוֹת לְעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנ

אחוזים 3 אולי "אחרי השחרור למדתי באוניברסיטה העברית פילוסופיה וקרימינולוגיה, הגשתי את כתב היד וזכיתי בפרס רחל נגב מטעם האוניברסיטה. אבל התמהמהתי לפרסם אותו. לחיות בצללים זאת ברירת המחדל, אולי לכן קראו לי מאור, שאזכור. אחרי הטבח כבר הרגשתי דחף לפרסם את הספר. בספר שהוצאתי, 'נספח צבאי', בעריכת דרור בורשטיין ובהוצאת עם עובד, אחוזים ממה שכתבתי. הכול 3 יש אולי היה על קרעים של דפים, עם מחיקות. יש לי שיר שכתבתי ממש על היד, על הגוף, ואתה מזיע בסוף, ונעלמת מילה. התלבטתי אחרי זה אם למלא את המילה שאבדה לי או לא, תהיתי אם ההוצאה תסכים, וברוך השם אפשרו לי להשאיר את זה כמו שזה". להאזין גם לשתיקות נקראתי להקים צוות 2023 "באוקטובר תחקור מבצעי ביחידת דובדבן ופיקדתי עליו קרוב לשנה. תחקרתי ואספתי מידע ממאות לוחמים, אזרחים ומחבלים בזמן אמת, כדי להפיק מסקנות למפקד היחידה ולמטה הכללי. איך בכלל אפשר לשמוע, את מה שאדם עוד לא מסוגל להגיד? גיליתי שהעדות עצמה מתרחשת בזמן שהעד מדבר אותה וכך הוא יכול להבין מה קרה לו. נדרשת האזנה גם לשתיקות. בדרך כלל

לוחם מספר מה קרה כמו תחקיר מבצעי, ככה הוא רגיל. מתי קרה, כמה הרוגים פצועים, איפה נפצעתי. אבל זה כל כך לא ממצה. אי אפשר להבין מה עברת. זה לא מתכנס. אנחנו מנסים לכתוב את הסיפור בצורה כרונולוגית, על רצף זמן ליניארי, וכל הדבר הזה בטראומה הוא לא עובד. בשירה מצאתי לו פתאום מקום. כי טראומה, אתה לא יכול לכתוב עליה, אתה חייב להישטף בתוכה, להיבלע בתוכה". יותר חללים ממילים "אי אפשר לחוות את 'נספח צבאי' מבלי להיות שותף מלא לעדות שנמסרת שם. יותר משיש מילים בספר, יש בו רווחים וחללים. הספר לא מדבר על שדה הקרב, אלא הוא השדה שבו הקרב מתרחש. שואלים אותי אם הכתיבה הייתה ריפוי לטראומה. איזה ריפוי? הכתיבה דווקא העמידה אותי בסכנת חיים. אבל הקריאה בספר, הקריאה ולא הכתיבה, הצילה את חיי. מי שבאמת נבלע לתוך השיר יכול לחוות בעצמו איך הזמן פתאום נשבר. אני מאמין שטראומה היא הזדמנות לשינוי. אחרי חורבן בית שני צמחה ספרות חז"ל ואחרי גירוש ספרד הגיעה קבלת האר"י. גם היום אנחנו צריכים תגובה מחשבתית אחרת למציאות. השאלה בעיניי היא אם נוכל לעשות את התנועה הבאה ולא לדבר רק על נפש, אלא לדבר על נשמה".

תשפ״ו 2025 נובמבר-דצמבר הלוחם | 40