304_Halochem_app

כמה טוב שבאתן לבית הלוחם | הלוחם

ויש לי חברות שלא יצאו מהבית עשר שנים. אני עוד מקרה קליל, אפשר לומר. או שאולי תפסתי את עצמי מהר יותר. הקבוצה הזאת היא מקום בטוח לבנות לוחמות, בנות נכות צה"ל, ואני ממליצה לכל הפצועות ללכת לקבוצה כזאת. התוכנית עושה טוב, מכניסה אוויר לריאות. כל שבוע חיכיתי ליום רביעי, לפגוש את כולן, להשתחרר, לצחוק קצת. ידעתי שיש לי יום קבוע שהוא יום שלי, ואני יכולה להיות בו אני". "ללמוד ללכת מההתחלה" שירן מדר , גרה בפתח תקווה 25 בת , אריות הירדן 41 שירתה כמפקדת לוחמת בגדוד ממשיכה בשיקום , אריות הירדן, הלוחמה היא 41 "בגדוד מעורבת, גברים ונשים. הייתי מפקדת לפני במאי 5- קורס קצונה ונפצעתי ברגליים ב , במהלך פעילות מבצעית במחסום 2020 גיתית, ליד מעלה אפרים. פינו אותי במסוק להדסה עין כרם. המון זמן נעזרתי בכיסא גלגלים והייתי צריכה ממש ללמוד ללכת מההתחלה. הגוף שכח את התנועה ושכח איך לתת פקודה לרגליים. הייתי בשיקום ארוך בהדסה עין כרם ובבית לוינשטיין באשפוז יום במשך שנה. גם עכשיו אני ממשיכה בשיקום. פיזיותרפיה, חדר כושר, בריכה, פסיכולוגית. שיחקתי טניס בעמידה עשר שנים לפני שנפצעתי, ולפני שלוש שנים התחלתי לשחק טניס כיסאות גלגלים. אני משתתפת בתחרויות בינלאומיות והיום אני יוצאת לטורניר של עשרה ימים בליטא. אני עדיין לא יכולה ללכת מרחקים ארוכים בלי קביים, ובטיסה למשל אני צריכה להיעזר בכיסא גלגלים". הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי "אחרי שנפצעתי הייתי בערך שנה בבית. כאחת שהייתה רגילה להיות יום יום בתפקיד ולעשות דברים, היה לי קשה. המצב הנפשי שלי לא היה במיטבו ולקח זמן עד שהחלטתי להתקדם. חיפשתי משהו שיעסיק אותי ומצאתי את האמת בלימודי משפטים. היום אני בשנה רביעית במכללה למנהל וגם משמשת עוזרת הוראה. אני מתחברת למקצוע הזה ואוהבת ללמוד. על התוכנית שמעתי מחברות שלי שנרשמו והמליצו. היה לי קשה עם זה, משום שהיום שלי עמוס, ובהתחלה חשבתי שלא בא לי סתם עוד קבוצת תמיכה שתבזבז לי את הזמן. אבל אחרי שנרשמתי הבנתי כמה טעיתי. היום אני יודעת שזה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי. בקבוצה של בנות

שירן מדר: "כאן לא צריך להוכיח, לא צריך להסביר ולא שואלים שאלות. כל אחת עוברת את הפציעה בצורה קצת שונה, ואני מקבלת נקודת מבט אחרת"

אני לא בן אדם שבוכה, אבל הנה. זה משהו שאני אזכור לנצח, ההרגשה שעוטפים אותי ושמבינים. לכל הפצועות החדשות אני אומרת לא לחשוב פעמיים, ואם יש להן את האפשרות, להגיע. זאת תהיה המתנה הכי גדולה שהן יכולות לתת לעצמן". "אני לא מתה כאן היום" מאיה דסיאטניק , גרה בפתח תקווה 21 בת שירתה בתפקיד תצפיתנית במוצב נחל עוז ראיתי והכרזתי בעצמי "בשבעה באוקטובר סגרתי שבת ובשש וחצי בבוקר הייתי במשמרת. ראיתי והכרזתי גם בעצמי איך המחבלים נכנסים לארץ, חוצים את הגדרות ומגיעים לתוך היישובים. הגזרה שלי הייתה כפר עזה, שדרות ומפלסים, וכל מה שעניין אותי היה

כולן פתאום רואות שהן לא לבד ומרגישות שמישהו תומך בהן. כאן לא צריך להוכיח, לא צריך להסביר ולא שואלים שאלות. כל אחת עוברת את הפציעה בצורה קצת שונה, ואני מקבלת נקודת מבט אחרת". להרגיש שהכול בסדר "בנות שנפצעו לאחרונה מסתכלות עליי בתור מישהי שכבר עברה את מה שהן עוברות בשיקום. רק זה שהן שואלות אותי ונעזרות בי, עושה לי טוב. לא שאני צריכה לחזק מישהי, אבל בכל זאת אני יוצאת מחוזקת. השיח הזה גם מוציא ממני הרבה דברים שלא דיברתי עליהם אף פעם. לא בשיקום שלי, לא עם הפסיכולוגית ולא עם החברים שלי מהבית. יוצא לי לעשות דברים שלא עשיתי בעבר. הייתה לנו פעילות של אמבטיית קרח. בעבר ניסיתי לעשות את זה ולא הצלחתי. היה לי קשה בגלל הצלקות והכאבים והפריע לי שכולם עשו ורק אני לא. הפעם, עם הקבוצה, פשוט עשיתי את זה ונכנסתי. עלו לי דמעות וכולן חיבקו אותי.

תשפ״ה 2025 יולי-אוגוסט הלוחם | 14